תופעת הסרבנות - עקשנות O.D.D והשלכותיה בבית ובבית הספר 

הפוך על הפוך - התמודדות יצירתית עם תופעת הסרבנות- עקשנות

תופעת הסרבנות-עקשנות, שזכתה להגדרה, ושם רק בעשר השנים האחרונות נתנה סוף סוף הכרה לאחת התופעות המבלבלות, המתסכלות והבלתי נסבלות מבין שלל התופעות המקובצות תחת קורת הגג של האבחנה המקצועית הקרויה הפרעות בריכוז ובקשב.
הילד הסרבן-עקשן גדל להיות נער סרבן-עקשן וכמובן מבוגר סרבן- עקשן. התופעה אינה נעלמת היא רק מקבלת גוונים חדשים ובאה לידי ביטוי באופנים חדשים.
בבסיס התופעה עומד הקושי לקבל ולהפנים את הנורמות החברתיות המקובלות ופנטזיה פראית המניחה שהעולם יתנהל על פי הסגנון, הנורמות והאופנים שהסרבן-עקשן חושב שעל פיהם הוא צריך להתנהל. הילד הסרבן-עקשן מתקשה לקבל מרות ומשוכנע שהמבוגר הוא שצריך לסור למרותו ולהתנהג על פי הציפיות שלו.
הילד הנחמד שלנו רגיש באופן קיצוני למבוגרים הסובבים אותו. הוא מזהה מהר מאוד, על פי אמות המידה הפנימיות שלו, מי בעדו ומי נגדו, מי נחמד ומי מעצבן ועל פיהן הוא גם ישתף פעולה או ינהל מלחמת חורמה וימרר את החיים למבוגר ה"לא נחמד".
דרך הלמידה המתנהלת על פי סימפטיה או אנטיפטיה ביחס למורים חזקה מאד ובולטת במיוחד אצל הילד הסרבן-עקשן. עם המורה ה"נחמד" המצליח לנהל תקשורת רכה התומכת בילד - הוא ישתף פעולה, ילמד, יבצע את המטלות ויאהב את המקצוע; עם המורה ה"לא נחמד", שדורש את דרישותיו בתקיפות וללא פשרות הילד לא ישתף פעולה, יפריע למהלך השיעור, לא ימלא את הנדרש ממנו, יתחצף, יעשה "מה בראש שלו" עד כדי ניהול מלחמת יוקרה בינו לבין המורה. הילד ה"נחמד" הזה מצליח ברוב כישרונו לפגוע ב"בטן הרכה" של המורה, לגעת בנקודות הרגישות ביותר של המבוגר ולהוציא ממנו את התגובות הקשות והבלתי נשלטות.
התגובה האוטומטית של המבוגרים להתנהגות סרבנית-עקשנית היא להשיב מלחמה ולתקוף בכל הכוח את הילד החוצפן והתוקפן, שמנסה להכתיב להם את רצונותיו, ולהבהיר לו מי כאן השולט ועל פי אילו קריטריונים העולם מתנהל.
הילד הסרבן-עקשן משוכנע שהעולם אמור להתנהל על פי הסגנון ואופן הפעולה המיוחד רק לו. כאשר הסביבה מנסה להעביר לו את המסר שהעניינים לא תמיד יכולים להתנהל על פי הסגנון שלו, הוא מגיב בתוקפנות, מתבצר בעמדותיו וממשיך להתעקש שהדברים צריכים להתנהל באופן שבו הוא חושב שהם צריכים להתנהל.
נשאלת השאלה מהו האופן הנכון והמתאים להתמודד עם התופעה המורכבת הזו והאם הדרך המקובלת המשיבה מלחמה שערה אכן פותרת את הבעיה ומשכנעת את הסרבן-עקשן לשנות את דפוס התגובה שלו?
מתברר שהתגובה האגרסיבית והחד-משמעית כלפי הסרבן-עקשן לא רק שאינה פותרת את הבעיה אלא, להיפך, מעצימה אותה, גורמת לסרבן-עקשן להתבצר בעמדותיו ואף להגיב בהתפרצויות זעם משולחות רסן שבסופן גם הוא נבהל מעוצמת הזעם שפרצה מתוכו.
אם כך, האם ניתן להתמודד עם הבעיה באופן שלא יסלים את התגובה ויאפשר לסרבן-עקשן ללמוד להשתלט על תגובותיו העקשניות?
אכן התעקשות לא מצליחה לעמוד מול עקשנות והמהלך הנכון יהיה לחפש דרכים עוקפות ורכות יותר שיאפשרו לסרבן-עקשן ללמוד להגמיש את עמדותיו ולראות שישנן דרכים רבות ומגוונות להתבונן ולהגיב על אותו עניין עצמו. התגובה הסרבנית-עקשנית נובעת בחלקה מסוג של נוקשות מחשבתית הגורמת לילד להאמין שיש רק דרך אחת להתמודד עם בעיה מסוימת ומקשה עליו לראות ראיה כוללת הן את הבעיה והן את מגוון האפשרויות היכולות להביא לפתרונה.
הטיפול בילד הסרבן-עקשן מחייבת הצבת גבולות מאוד ברורים שעליהם כדאי וחשוב לנהל מאבקים. אך את המאבקים כדאי לנהל בחוכמה, היינו במקום לנהל מלחמה מול הילד צריך לנהל מלחמה יחד עם הילד נגד הקושי שלו להתגמש. המשימה היא למצוא דרכים יצירתיות להציב גבולות בעדינות תוך כדי שיכנועים, הסברים והרבה הרבה אהבה, תמיכה והזדהות עם הקושי של הילד להתגמש ולוותר על העקשנות הבסיסית שלו.
אחד ההסברים שמנסים לזהות את הגורמים להיווצרותה של התיסמונת המורכבת הזאת הינה חרדת המוות שנוצרה אצל היילוד בתהליך לידה שהיו בו סכנות אובייקטיביות של הסתבכות חבל הטבור סביב צאוורו או קשיים בנשימה עם היציאה לאוויר העולם. היילוד חווה את האירוע בעוצמה גדולה וכחלק ממנגנון ההישרדות שלו הוא מרגיש צורך לשלוט בעולם ובאנשים הנמצאים בו.